"הפחד הוא כבר לא האויב שלך"

 

סימי שאואר | חדשות הספרות | פורסם ב 31.10.2022, 13:45

כפיר יצחקי, מחבר הספר "המדריך השלם לשימוש בפחד", התמודד עם הפחד באינספור הזדמנויות: בשירותו הצבאי בסיירת דובדבן, כשכמעט איבד את ראייתו (פעמיים!), כשרדף אחרי אנס, כשהסתער על מחבל חמוש בסכין בעת פיגוע וגם כשיילד את אשתו בלידת חירום. בראיון מרתק הוא מסביר למה הפחד יכול להיות החבר הכי טוב שלנו, איך הפכנו למכורים לפחד ולמה התנתקות מהחדשות היא הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו.

כפיר יצחקי הוא רק בן 33, אבל יש לו רזומה מרשים שלא היה מבייש גם אנשים שגילם כפול משלו. מגיל חמש הוא מתאמן באמנויות לחימה ולא הפסיד אפילו אימון אחד ("אבא לא נתן לי, גם כשהלכתי בבכי. היום אני מודה לו על זה"). הוא השתתף בתחרויות בארץ ובעולם ובאופן טבעי המשיך לשירות צבאי בסיירת דובדבן ולתפקיד ראש תחום הדרכת קרב מגע. זמן קצר אחרי שחרור משירות קבע הוא הקים את ארגון אינסטינקט, ארגון בינלאומי להדרכות קרב מגע, הגנה עצמית ופסיכולוגיית קרב, כאשר קיימים עשרה סניפים בכל העולם. אם זה לא מספיק, יש לו גם קליניקה, בה הוא מטפל בהפרעות חרדה, פוסט טראומה, פיתוח אומץ ועוד. לאחרונה יצא לאור בהוצאת ספרי ניב "המדריך השלם לשימוש בפחד", בו הוא מלמד איך להתמודד עם הפחד ולעשות בו שימוש מושכל.

כפיר יצחקי

כפיר יודע על מה הוא מדבר.  "היום אני מבין שכבר כילד שמתאמן באומנויות לחימה נזרעו הזרעים שבגינם כתבתי ספר על פחד. השתתפתי בתחרויות בארץ ובחו"ל, התמודדתי עם פציעות ועם המון לחץ. כל הזמן היה לי פחד בלב –  מהיריבים, מהמורה, מאבא שהתעקש שלא אפסיד אף אימון. אז לא דיברו על הפחד והייתי חייב למצוא לעצמי פתרונות", הוא מספר.

הכלים שכפיר רכש בילדותו שימשו אותו לא מעט בהמשך הדרך, כי הגורל זימן לכפיר כמה התמודדויות מפחידות במיוחד. הוא התפרסם בעיקר כאשר רדף אחרי מחבל חמוש בסכין במהלך פיגוע דקירה בראשון  לציון בשנת 2015. כפיר, שהיה ברכבו בזמן שהבין שיש פיגוע, מספר: "הבנתי שהבן אדם מטורף ומסוגל להכל. זה מילא אותי בהמון כעס.

כדי לעשות את מה שעשיתי בפיגוע צריך המון הכנות מנטליות, מוסריות גבוהה. לא הייתי קשור לאירוע, יכולתי לא להיות שם. הגוף שלי ממש עצר אותי והייתי צריך להילחם בו". בסופו של דבר, כפיר הצליח להשתלט על המחבל. האירוע, ששודר רבות באמצעי התקשורת, התרחש בחנות תמרוקים וכשכפיר הגיע לבית החולים הוא היה מבושם ומרוח בקרמים. "אם אתה כבר נקלע לפיגוע, לפחות לעשות את זה בסטייל", הוא אומר בחיוך.

זו לא הפעם הראשונה בה כפיר הפגין הרואיות מרשימה. שנה לפני כן הוא התעורר בלילה כששמע אישה צועקת "תעזוב אותי". בשבריר שניה הוא החליט לצאת החוצה, בתחתונים, וגילה בחור שניסה לאנוס נערה. הוא צעק עליו והבריח אותו, אבל לא הסתפק בזה והחל לרדוף אחריו עד שתפס אותו והחזיק בו עד שהמשטרה הגיעה. "מאוד התלבטתי אם לרדוף אחריו, כי פחדתי, והאירוע כבר הסתיים – הוא לא הצליח לבצע את זממו. אבל היה בי הרבה כעס על מה שהוא ניסה לעשות. המוסר הניע אותי. בספר אני מלמד איך הופכים את המוסר ככלי לעבודה עם הפחד".

חוויה מסוג אחר לחלוטין ומבעיתה לא פחות ציפתה לכפיר כאשר אשתו ילדה בלידת חירום את בתם, והוא מצא את עצמו בתפקיד המיילד, תפקיד שגם שנים של אימוני קרב מגע ולחימה לא הכינו אותו אליו. "זה אירוע שבו הרגשתי חוסר אונים מאוד גדול, אבל הייתי צריך להפגין עוצמה, כדי שמי שנכח שם לא יקרוס. אשתי היתה בכאבים נוראיים, בני בן השנה וחצי היה על הרגל שלי וניסה למשוך אות והנציג של מד"א בטלפון היה יותר מדי רגוע והציע לי לחמם את החדר ולהכין מגבות, בזמן שהחדר הרגיש כמו חדר מלחמה.  כשהתינוקת נולדה היא לא נשמה והייתי צריך לעשות לה עיסויים. בסוף הכל היה בסדר אבל ברגעים ההם הרגשתי פחד וחוסר אונים גדול".

איבוד הזיכרון  – האירוע הכי מטלטל

כפיר זוכר היטב את הפעם הראשונה בה התמודד עם אימה. "בגיל 13 עשיתי עליות מתח בבית והמתח לא היה יציב. התרסקתי על הגב ומשכתי את המתח לתוך הפנים, מה שגרם לדימום מטורף בין הגבות.  בבחדר המיון טיפל בי רופא רשלן ועשה לי הדבקה לפצע, כשדבק שלוש שניות נוזל לי לתוך העין. זה נעל לי את העין בצורה הרמטית. רצתי במסדרונות של חדר מיון בצרחות, ניסיתי לפתוח לעצמי את העפעפיים, פחדתי שהתעוורתי, זה התווסף לכאבים הנוראיים של הפצע. חשתי אימה. בסופו של דבר ניתחו אותי כל הלילה, והצליחו לטפל בזה אבל עד היום יש לי שריטות בקרנית".

כפיר מספר שכמה שנים מאוחר יותר, רגע לפני שהגשים חלום והתגייס לסיירת דובדבן, הוא כמעט איבד את ראייתו פעם נוספת בעקבות ניתוח לייזר שהסתבך. "הרגשתי שהכל קורס ונכנסתי לדיכאון עמוק במשך כמה ימים, אבל השתמשתי בטכניקות שגרמו לי להחזיק מעמד ברגעים הקשים. היום אני מבין שעשיתי על עצמי תרגילים מעולם הטיפול בצורה אינטואיטיבית. הבנתי את זה רק כמה שנים לאחר מכן כשנכנסתי לתחום הנפש בצורה מקצועית יותר".  כפיר טופל בתרופה ניסיונית שהביאה לשיפור המצב והצילה את הראייה, אבל הרופאים לא האמינו מהמהירות בה השינוי התרחש, מה שכפיר זוקף לזכות העבודה הפנימית והאמונה.

אם היית צריך לדרג את החוויה הכי מפחידה שלך, במה היית בוחר?

"אחרי פציעה במהלך תאונת אימונים בסיירת דובדבן איבדתי את הזיכרון לטווח קצר. מצאתי את עצמי בבית חולים מתנהג כמו חולה אלצהיימר. עמדתי במסדרון ולא זכרתי איך להגיע למיטה שלי. ברמת הטלטול הרגשי, זה היה הכי  חזק. זה הכי מטלטל כי אין במה להיאחז יותר. באירוע מלחיץ נאחזים במוכר, אבל כאן הזהות שלך נמחקת ואין לך במה להיאחז. כל האמון העצמי קורס. אין יותר חזק מזה. הסביבה משדרת לך שאתה חולה, ומסתכלים עליך ברחמים. מלוחם דובדבן לחולה אצלהיימר".

הפחד מאפשר להגיע לפריצת דרך

בספר "המדריך השלם לשימוש בפחד", כפיר מנתח דוגמאות ומציג  את "מפתחות הפחד". אלו כלים, שיטות ותובנות שמלמדים אותנו להשתמש בפחד ככלי. בנוסף, כפיר מתייחס באופן מעמיק  לתשעת הפחדים הנפוצים ביותר בעולם, ובהם פחד מאלימות, פחד מחיידקים, פחד וסלידה מבעלי חיים, פחד קהל ופחד בנוגע להישרדות הילדים / התפתחותם התקינה / השתלבותם בחברה.

מה הביא אותך לכתוב ספר?

"מעולם לא היתה לי מחשבה לכתוב ספר. תמיד הייתי מאוד מתוכנן, כתבתי צ'קליסט עם יעדים, אבל ספר לא היה שם. יש לי כבוד גדול מאוד לספרים, והמחשבה לכתוב ספר בעצמי עוררה אצלי הרבה התנגדות, מי אני בכלל שאכתוב ספר? אבל כשהתחלתי לכתוב את ההרצאה שלי, "לפחד בחוכמה", הבנתי שיש לי המון מה לומר ושעה וחצי של הרצאה זה לא מספיק. הפענוח לאחור של כל החיים של נכנס לתוך הספר ויצרתי את המדריך השלם לשימוש בפחד.

אני מאוד עסוק ובתקופה בה עבדתי על הספר השקעתי רק בזה 7-6 שעות ביום. זה דרש ממני לעשות סיבוב פרסה, אבל הבנתי שבנקודת הזמן הזאת אני חייב להוריד את הדברים לכתב כי יש צורך עצום במידע הזה. העולם מתנהל בהפרעת פחד גדולה ויש לי הזדמנות לעשות מהפך עולמי בתחום הפחד".

הביקוש לתחום כל כך גדול שבימים האלה המדריך מתורגם לאנגלית וכפיר חושב כבר על המהדורה הבאה של הספר.

 

"נשק לא קונבנציונלי" כפיר יצחקי
לרכישת הספר לחצו כאן

בספר אתה כותב שאם אין פחד במידה מסוימת, אין פוטנציאל גדילה משמעותי. האם זה נכון לדעתך בכל מצב? יש הרבה אנשים שאומרים שהם זקוקים לרוגע ולשלווה בשביל לפרוח, כי כך הם פנויים רגשית להתעסק במה שמקדם אותם, בעוד שהפחד מסיח את דעתם

"זו שאלה טובה. נכון שלפעמים צריך להיות בשקט עם עצמך. אבל אם נקלעת למצב שמערב הרבה פחד, תדע לך שאתה יכול לעשות עם זה משהו. הסיכוי שאתה תעשה משהו יוצא דופן בחיים מבלי להידחק לפינה, הוא יחסית נמוך. צריך את השמרים האלה שיתפיחו את הבצק. הפחד מאפשר להגיע לפריצת דרך שלא מגיעים אליה אם לא מפחדים. אבל לפעמים הפחד הוא במינון יתר ואז זה מחבל בהשגת המטרות".

אתה מדבר על מינון יתר של פחד, ובספר כתבת גם על הרעלת פחד ועל התמכרות לפחד. איפה עובר הגבול בין להשתמש בפחד באופן מקדם לבין התמכרות לפחד? ואם הפחד יכול לקדם, למה זה בעייתי להתמכר אליו?

"כולנו מכורים לפחד, אלא אם מדובר ביוגי על הר, וגם אז, אם אכניס אותו למרחב עירוני עם עבודה ואישה וילדים, הוא יתמכר לפחד", אומר כפיר, וממשיך: "אנחנו רוצים להשתמש בפחד במינון איתו הגענו לעולם. תינוקות מגיעים לעולם עם שני פחדים: פחד מגובה ופחד מרעש, עד שמתחילים פחדים נרכשים. אין בעיה עם פחדים נרכשים במינון הנכון, אבל בגלל שאנחנו מתנתקים מהמינון הבריא של הפחד, אנחנו גם מתנתקים מהפחד כשצריך אותו. ברגע שאתה מפחד ממשהו שלא צריך לפחד ממנו, אתה לא מפחד ממה שכן צריך לפחד ממנו. כמו כל מכונה שהפעולה שלה משתבשת, למשל, מקרר שמחמם. זה מוציא מאיזון ומוביל להפרעות אישיות ומחלות נפש. אני קורא לזה חילוף פחדים. למשל, אדם שמפחד מבעלי חיים אבל אין לו בעיה שהילד שלו יקפוץ על טרמפולינה, למרות אחוז הפציעות הגבוה".

כפיר מוסיף. אני רואה אנשים עם פחד בעיניים.  אנחנו מסיימים את היום במעבר על החדשות,  פשוט מכורים לזה. ברמה הביולוגית,  יש את הורמון הקורטיזול, הורמון הסטרס, אשר מייצר מתח לטווח ארוך. יש גם את האדרנלין שמופרש במצבי לחץ ואמור לתת בוסט של אנרגיה לטווח קצר, אבל אנחנו רוצים ממנו כל הזמן, וזה גורם להרבה נזקים בריאותיים, כמו עלייה בלחץ הדם ועלייה ברמת הסוכר הדם. אנחנו מכורים לדרמות. כולנו דרמה קווין. החיים מאוד דרמטיים, אבל לא בצורה המעוותת שאנחנו מציגים אותם. כשהפחד הוא במינון יתר, אי אפשר להשתמש בו. הוא הופך להיות אויב, בדיוק כמו הרעלת חמצן".

להתנתק מרשתות חברתיות, לאכול מהרצפה ולעשות אמבטיות בוץ

 בספר אתה כותב שהדרך הטובה ביותר לשמור על הפחד במינון הרצוי ולהימנע מהרעלת פחד היא לשמור על התודעה נקייה, על ידי הימנעות מוחלטת מחשיפה לתקשורת. האם זה ישים בעיניך?

"זה הכרחי. בשביל לעשות את מה שאני עושה, אני חייב להיות בריא. אני הולך ברחוב  ורואה אנשים מסתובבים בעיניים מודאגות. "שמעת מה קרה?" הם שואלים. האנשים הכי מעודכנים הם הכי חולים. אני מאמין שאם יש עדכון שהוא מספיק חשוב, הוא ימצא את דרכו אליך, גם אם תהיה מבודד ביער".

כפיר נמנע לא רק מצפייה באתרי חדשות אלא גם מחברות בקבוצות ווטסאפ. "אני לא מבין באיזו קלות מכניסים אותך לכזה קשר מחייב. הזמן שלי לא חשוב בעיניכם? בקבוצות הווטסאפ אנשים מבוגרים שולחים שטויות, ופתאום לכל אחד יש קריירה מקבילה של כתב שטח. אני יכול לקבל הודעה כמו: 'למקרה שפספסת, הנה לך הרגע של וידוא ההריגה בפיגוע'.אתה צריך לצמצם חשיפה. צריך לשמור על התודעה כמו על היהלום הכי יקר בעולם".

כמי שחווה לא מעט אירועים מסוכנים בעצמו, איך אתה תופס את העולם? בטוח או מסוכן? ואיך אתה מחנך את הילדים שלך לראות את העולם?

"העולם הוא בטוח בצורה כל כך קיצונית. מרוב שהוא בטוח, אנשים מדמיינים. זה מוביל את האנשים לדמיין הרבה דברים. אני לא תמים. אני יודע כמה פיגועים שיש. יש רע בעולם. הרבה רע.  אבל אפשר לדמות את העולם לנהר זורם, ופתאום יש בועה קטנה שהוא נעצר לרגע. הבועה הזאת היא הרע. אבל תחשבי על ההרמוניה של הטבע, על השמש, על הכוכבים, על הנהרות, על הפוטוסינתזה. הכל מושלם. כמה פעמים אתה נדקר בחייך? אנחנו חיים כאילו כל רגע אנחנו עלולים למות, אבל זה הלא נכון".

אתה מדבר הרבה על הורות הליקופטר, על הורים שמרגישים צורך תמידי לגונן על הילדים שלהם ועל הנזק שזה גורם לילדים. איך אתה רואה את עצמך כאבא?  ומה הנוסחה שלך להורים כדי לגדל ילדים מלאי ביטחון?

"הורות הליקופטר מזיקה מאוד לילד. אתה גורם לו להבין שהוא לא יכול לסמוך על עצמו ועל האינטואיציה שלו. אתה צריך להכריח את עצמך לשחרר אותו, לתת לו לטעות וליפול ולהיפצע.  בעיני השאיפה היא להיות "מזניחים חכמים". כמובן בפיקוח, לא נזרוק את הילד לכלוב עם תנינים. אני למשל אוהב חתולים, וברחוב אני ניגש גם אל החתולים הגנגסטרים יותר ומלטף אותם. אני נותן לבת הקטנה שלי ללכת אחריהם ולגשת אליהם, אבל  אני תמיד נמצא בקרבת מקום, למקרה שהחתול ישתגע ואז ארחיק אותו. אני משתדל ללכת עם הילדים בחוץ כשהם במרחק ממני, הולכים אחריי – כך הם מתעניינים ברחוב ומגלים את העולם. הילדים שלי גם הולכים לבד לגינה.

כדי לעשות את זה אתה צריך להיות אמיץ בעצמך. אם לא תאמין בעצמך, איך תאמין בילד?

אני משתדל לא להשתמש במילה מפחיד, אלא אם צריך. יום אחד הגיע אלינו עקרב הביתה. הראיתי אותו לילד שלי ואמרתי בצורה רגועה: "זה עקרב. הוא מאוד מסוכן". חשוב להזהיר ילדים מדברים מסוכנים אבל בצורה רגועה, כי כשאנחנו נכנסים ללחץ זה מייצר מוח חרדתי. חשוב להבין שבמוח הפחדים מקוטלגים באותם מדפים ופחד משפיע על פחד. יש קשר בין פחד קהל לפחד מחיידקים".

ואם בפחד מחיידקים עסקינן, כפיר מוסיף: "אני משתדל לתת לילדים להתלכלך. נפל אוכל על הרצפה? שיאכלו אותו. ככה מונעים את אחת מהפרעות הפחד החזקות אצל אנשים – פחד מחיידקים". כפיר מוסיף: חשוב להתחבר לטבע, יש לו אפקט תרפויטי מטורף. יש סדר בעולם. הבורא לא עשה טעויות. בן אדם שמחובר לטבע לא יכול לסבול מהפרעות פחד". הוא  מסכם בחיוך: "אתה רוצה להיות בריא? תתנתק מרשתות חברתיות, תאכל מהרצפה ותעשה אמבטיות בוץ בגינה".

אם תצטרך לסכם במשפט אחד את המסר של הספר, מה יהיה המשפט הזה?

"הפחד  הוא לא תקלה במערכת. לא צריך להתנגד לו. הוא יכול להיות החבר הכי טוב שלנו. צריך לדעת לפחד בחוכמה".