ראיון עם עתליה דינוב
"בשביל להצליח, חייבים לפעמים לקבל את ההשפלה"
עתליה דינוב ננטשה בלידתה בשירותים של תחנת רכבת ברומניה, ואת שנות ילדותה ונעוריה היא בילתה בבית קר ומנוכר, ללא אהבה. הקשיים המשיכו גם כשעלתה לארץ, והצעירה האינטליגנטית והמוכשרת נאלצה להתפרנס מניקיון ולחיות חיי דוחק ובדידות. אבל היא לא הרימה ידיים. היום, בגיל 72, כשהיא אוחזת בספר הביכורים שלה, היא סוף סוף מאושרת, וקוראת לקוראים להאמין בעצמם להיווכח שהכל אפשרי
סימי שאואר | חדשות הספרות | פורסם ב 08.06.2023, 20:00
מעט דברים הם מעוררי השראה יותר מאנשים שהצליחו כנגד כל הסיכויים. אנשים שנקודת ההתחלה שלה היתה נמוכה, אבל בכל זאת הם הצליחו להתרומם. זהו בדיוק הסיפור של עתליה דינוב (72), תושבת יפו, שספרה "פזל זכוכית", שמתאר את סיפור חייה, ראה אור לאחרונה בהוצאת ספרי ניב.
הסיפור של עתליה הוא סיפור על אומץ, נחישות ואמונה. היא נולדה בשם ליליאנה בשירותים של תחנת רכבת ברומניה וננטשה בהם. בהמשך היא אומצה באופן לא רשמי על ידי זוג מבוגר שאהב אותה, ואז נלקחה על ידי סבתה הביולוגית וחיה איתה חיים פשוטים ומלאי חופש בכפר. יום אחד, אמה הביולוגית, שבינתיים עברה לעיר והתחתנה עם קצב עשיר, לקחה את ליליאנה לביתה. ליליאנה היתה אומללה בבית שבעיר, שהיה בו הרבה כסף וחיי נוחות, אבל לא היו בו אהבה או חופש. לאורך כל שנות ילדותה ונעוריה היא חשה דחייה וניכור מצד אמה היא היתה כלואה בביתה שעות רבות ונאסר עליה לצאת מהבית. היא מעולם לא זכתה לחיבוק או למילים של אהבה, ובהזדמנות הראשונה שהיתה לה היא התחתנה עם ידיד ילדות שעלה לישראל, עליה לא שמעה עד אז דבר. עוד לפני שהספיקה ללמד כמה מילים בעברית בעלה כבר גויס למלחמת יום כיפור, ממנה לא חזר כשהיה. בתוך חיי העוני, הבדידות והדלות, הילדים שימשו לה כקרש הצלה, אבל כשראתה שאינה מצליחה לפרנסם, היא ניסתה להתאבד. בסופו של דבר, הנחישות של עתליה והרצון שלה ללמוד ולהתפתח בכל מצב הצליחו להרים אותה גם מהבורות הכי עמוקים. היא למדה, התקדמה וגם פתחה קליניקה משלה לרפואה משלימה. המהמורות לא חדלו מלהגיע, ופעמים רבות היא נפגעה מאנשים שניצלו את תמימותה ואת העובדה שלא ידעה את זכויותיה, אבל היא לא איבדה את התקווה. הספר "פזל זכוכית" מספר את הסיפור יוצא הדופן של עתליה ומשלב שירים נוגעים ללב פרי עטה.
אם אני מאמינה בעצמי, אני יכולה לעשות הכל
בספר מיטיבה עתליה לתאר את נקודת המבט של הילדה שהיא היתה, ילדה שהיה לה הכל אבל לא היה לה כלום, ילדה סקרנית וחכמה שהסביבה דיכאה שוב ושוב את הסקרנות והפליאה הטבעית שלה מהעולם. אומרים שכל ילד צריך מבוגר שיאמין בו, והקריאה בספר מחדדת את ההבנה הזו, שלעתים נראית לנו מובנת מאליה.
למה החלטת לכתוב את הסיפור ולהוציאו לאור?
"כל הזמן רציתי לכתוב. תמיד אהבתי לכתוב ותמיד כתבתי שירים. התחלתי לכתוב את הספר לעצמי, ובגלל שהעברית שלי לא מספיק טובה אז היתה לי עזרה ממישהי מיד שרה. כשהחלטתי להוציא את הסיפור החוצה זה היה בעיקר בגלל הילדים. הילדים שלי תמיד טענו שלא הייתי מספיק טובה ושלא נתתי להם מספיק, בעוד שאני תמיד ניסיתי לתת את המקסימום. תמיד השתדלתי לעשות עבורם הכל בתנאים שהיו לי. רציתי שהם יבינו מה עברתי. אבל זו לא היתה הסיבה היחידה. בהוצאת הספר לאור רציתי להראות שילדים זוכרים הכל. רציתי גם להראות שאם אני מאמינה בעצמי, אני יכולה לעשות הכל. פשוט צריך משהו להילחם עבורו. עבורי אלה היו הילדים, זה היה הדבר החשוב ביותר."
למה את חושבת שהילדים כעסו עליך?
"הטרגדיה ביני ובין הילדים היא שהילדים דיברו עברית בגן ובבית הספר ואני דיברתי רומנית. הבן שלי הלך לגן, חזר הביתה ביום הראשון ומאז דיבר רק עברית. עד עכשיו הם לא יודעים רומנית. זה מתסכל. זה הביא אותי להרגשה גרועה. הרגשתי שאני לא יכולתי לדבר עם הילדים שלי. הילדים התלוננו שאף פעם לא ישבתי לשיחה איתם, שאף פעם לא ישבתי לבדוק להם שיעורים", אומרת עתליה ומוסיפה: "הגעתי למסקנה שכשעולה חדש מגיע לארץ, הדבר הכי חשוב הוא ללמוד את השפה. בלי שפה אתה לא יכול לעבוד בעבודה שמתאימה לך, לא יכול לדרוש זכויות, לא יכול ליצור קשר עם הילדים. זה הקושי הכי גדול של עולה חדש. חוסר השפה הוביל אותי לעבוד בניקיון כל החיים."
את לא למדת באולפן בשום שלב?
"לא יכולתי להיות באולפן, הייתי צריכה לעבוד ולפרנס את הילדים שלי. וכשכבר רציתי ללמוד אמרו לי שמאוחר מדי. אז למדתי לבד", אומרת עתליה ומוסיפה: "גם כשלא ידעתי לדבר, תקשרתי עם העיניים והידיים. גם כשהלכתי לעבוד במתפרה, תמיד רציתי ללמוד עוד, וניסיתי ללמוד לתפור גם בלי להבין את השפה".
האם בכתיבת הספר היתה הקלה?
"אני חושבת שאם אדם יתחיל לכתוב הוא ירגיש הרבה יותר טוב. הטיפולים הפסיכולוגיים לא תמיד נוגעים בנקודה שצריך. במקרה שלי הם עזרו ולא עזרו. הם עזרו כי סוף סוף היה לי עם מי לדבר. אבל הם לקחו ממני המון כוחות, זה פוסט טראומה. במהלך הכתיבה הבנתי שאני לא אשמה בכל מה שעברתי. מכאן נסחפתי לאט לאט לספר על הדברים."
כבר לא כועסת על אמא
למרות הסיפורים הכואבים שמתוארים בספר, זהו כאמור סיפור עם סוף אופטימי, שמראה שבעזרת אמונה ואהבה עצמית אפשר להשאיר את העבר מאחור ולהתגבר על הקשיים.
איפה את נמצאת היום?
"היום אני מסופקת במצב שבו אני נמצאת. קיבלתי כל מה שביקשתי. אלוהים דאג לי. היום אני עובדת בגלי צה"ל ויש לי קשר עם החיילים ואני מאושרת מזה. אני גם כל הזמן לומדת. יש לי כבר שבע תעודות של רפואה משלימה. תמיד רציתי לדעת דברים חדשים. עכשיו אני לומדת ציור על זכוכית. זה נותן לי סיפוק אדיר ורוגע. אם היה לי הרבה כסף הייתי לומדת בלי סוף. אני גם אוהבת לבשל ורוצה להוציא ספר בישול אותנטי משלי. יש לי בעל מאוד טוב שאני מעריכה. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני. לא צריך הרבה בשביל לקנות אותי, מספיק סוכריה או פרח", היא צוחקת. "באיזשהו מקום נשארתי אותה הילדה. היום אני מרוצה. סוף סוף אני רגועה. היום, סוף סוף, הצלחתי להבין את עצמי ולהעריך את עצמי."
מה עזר לך להתמודד?
"הרגשתי כל הזמן שהמצב זמני. כל מה שעשיתי הרגשתי שזה זמני. אפילו כשהכרתי את בעלי חשבתי שזה זמני", היא צוחקת. "גם כשהייתי ילדה הרגשתי שהקושי הוא זמני. מוזר איך שילדה כל כך קטנה יודעת כל כך הרבה דברים. ברומניה לא רצו לתת לי ללמוד. אם הייתי לומדת אולי הייתי מצליחה עוד יותר."
האם יש בך כעס היום?
לא. כבר אין בי כעס. הספר עזר לי להוציא הכל החוצה. לפני שיצא הספר לדפוס. גם לאמא כבר סלחתי מזמן. אני מודה לאלוהים שלא זרקו אותי לבית יתומים. אף פעם לא היה חסר לי אוכל. תמיד היו לי הבגדים הכי יפים והכי יקרים. יכול להיות שבתקופה ההיא היתה איזושהי סיבה לכך שהיא התנהגה כפי שהיא התנהגה."
היום אני מרגישה שייכת
הקריאה בספר מעוררת גם חמלה ומודעות כלפי אותם אנשים שקופים שנמצאים בינינו ולא תמיד אנחנו רואים אותם באמת, ובמיוחד לקשיים ולבדידות של העולים החדשים ושל מהגרי העבודה. בנוסף לתחושת הבדידות, הםן חשופים לניצול יותר מהאחרים, ממש כפי שעתליה חוותה, ואין זה מקרי ששיעור ניסיונות ההתאבדות בקרבם גבוה משל שאר האוכלוסייה.
בספר את מרבה לתאר תחושה של תלישות וחוסר שייכות. האם היום את מרגישה שייכת?
"פעם, מזמן, מישהו שאל אותי אם אני מרגישה שייכת למדינת ישראל. השייכות הגיעה רק כשהבן שלי הלך לצבא. אז הרגשתי מה זה להיות אמא של חייל ומה זה לחיות במדינה הזו. אז למדתי מה זה לכבד את המדים של החיילים. היום, אם אני רואה חייל, אני מהר מאוד נמסה. אני מאושרת לעבוד בין חיילים. גם אני וגם בעלי אנחנו מאוד מודים למדינת ישראל שקיבלה אותנו והרשתה לנו להישאר פה. בעלי קיבל אישור להיות פה אחרי הרבה מאמצים והוא לא יעזוב בשביל שום הון שבעולם. אנחנו אוהבים לחיות פה. אבל כשבאתי ב-1973 לא יכולתי להבין את החופש שיש פה. הלכתי פעם ראשונה לסופרמרקט וראיתי שם כל כך הרבה זיתים ותפוזים, בעוד שברומניה אבא שלי היה קונה תפוזים פעם בשנה. אפשר לקנות כל מה שאת רוצה. פה בארץ החלק הכי קשה הוא תשלום שכר הדירה, ברומניה הכסף לא תמיד מספיק גם לאוכל. אנחנו מעריכים את כל זה."
האם לא חששת מהחשיפה הכל כך אישית?
כן. חששתי הרבה לפני שנתתי את הספר לדפוס. אבל כל החיים, עוד כשהייתי ילדה, עשו ממני שקרנית ובזבזנית והייתי חייבת להראות את האמת ולצאת מכל זה נקיה ועם הראש למעלה. אני שלמה עם כל מה שעשיתי. היה לי חשוב להראות את הדרך שעשיתי, שאנשים לא ישפטו אותי סתם."
על מה את מצטערת? מה היית עושה אחרת?
אני לא חושבת שיכולתי לעשות דברים אחרת. לא היו לי אופציות. החיים בבית כנערה היו בלתי אפשריים. לא היה לי לאן לברוח. הדבר היחידי שרציתי היה שסבתא תקבל אותי בחזרה בבית. אבל זה לא היה אפשרי. לכן כשאבא של הילדים שלי, אותו הכרתי מילדות, חזר לרומניה וחיפש אותי, זה היה בשבילי קרש הצלה. לא ידעתי מה זה ישראל וזה לא הפחיד אותי. אני לא חושבת שהיו לי אפשריות שלא ניצלתי ולא או דברים שלא עשיתי טוב. לא טעיתי הרבה. לא היתה לי ברירה ואם טעיתי זה היה בהכרה מלאה וידעתי שברגע שתהיה לי אפשרות אתקן."
איזה תגובות קיבלת על הספר?
"קיבלתי תגובות שלא האמנתי שאקבל וזה עשה אותי מאושרת. אני עובדת בגלי צה"ל ונתתי לחיילים לקרוא את הספר, קיבלתי תגובות מאוד טובות. רוב החיילים קראו את הספר ונתנו גם להורים שלהם לקרוא. אחת הקצינות אמרה לי שחשוב שצעירים יקראו את הספר, שיש להם הרבה מה ללמוד ממנו. אני מאוד אשמח אם הספר יגיע גם לצעירים."
איזה מסר את רוצה להעביר לקוראים?
"שכל בן אדם יכול להגשים כל חלום שלו. אני לא מדברת על זכיה במפעל הפיס, אבל מי שרוצה יכול להגיע להכל. הנה אני ובעלי הנוכחי הלכנו ואספנו בקבוקים. איזו השפלה זו היתה בשבילי. היום אני יודעת שבשביל להצליח אני חייבת לקבל את ההשפלה. אני חייבת לתת לעצמי זמן ולהבין שלפעמים צריך לשבת עם הראש למטה כמה זמן. בלי לעשות את זה זה מאוד קשה להצליח. בשביל להגיע למעלה אתה צריך לשכנע את עצמך שאתה שווה וזה דבר קשה. אתה צריך לאהוב את עצמך ולקבל את עצמך איך שאתה. גם כשאתה במקום נמוך ופגיע, צריך להגיע להחלטה שמעכשיו אתה לא נותן לאף אחד לפגוע בך. הדבר החשוב ביותר הוא להראות שהכל אפשרי. צריך אמונה. תמיד האמנתי בעצמי וידעתי שאם אני רוצה אני יכולה להזיז קירות. בלי אמונה אנחנו לא מגיעים לכלום.
