"במצבים מתסכלים ומפחידים השד ההומוריסטי קופץ לפעמים ומונע ממני לפחד עד הסוף"

 

סימי שאואר | חדשות הספרות | פורסם ב 02.11.2022 | 10:00

כשלימור בן יהודה עומדת בתור ארוך, במקום להתעצבן היא מתבוננת סביבה ומחפשת סיטואציות מעניינות ומצחיקות, מהן נרקמים סיפורים. בסוף יצא מזה ספר בשם, "הכל אמת, נשבעת!". בראיון לחדשות הספרות היא מספרת על התהליך ומסבירה איך אפשר למצוא את הטוב והמצחיק גם בסיטואציות מפחידות ולא נעימות.

 

  " הכל אמת, נשבעת!" מאת לימור בן יהודה
     לרכישה לחצו כאן

בסגרים של הקורונה, בזמן שכולנו בילינו במטבח, לימור בן יהודה (57), אמא לשני ילדים שמתגוררת בחולון ועובדת בהנהלת בתי המשפט, ישבה מול המחשב וליקטה סיפורים. "מאז ומתמיד אני כותבת. בזמן הסגרים היה לי מאוד קשה לא לצאת מהבית תקופה כל כך ארוכה. חיפשתי אתגר, משהו לעשות, שישלב את האהבה שלי לכתיבה. עלה לי הרעיון לאסוף את כל הסיפורים שכתבתי במהלך השנים ולאגד בספר. חשבתי שאחרי תקופה ארוכה של חושך מגיע לנו לצחוק קצת ולהשתחרר". בערך באותה תקופה לימור פגשה במקרה בסופר מכר שהיא לא פגשה תקופה ארוכה, והוא הזכיר לה סיפור מצחיק שהיא פרסמה עשור לפני כן בפייסבוק ואמר לה שעד היום הוא צוחק כשהוא נזכר בזה. "אמרתי לעצמי שאם אחרי עשר שנים הוא זוכר את הסיפור, זה סימן שאני צריכה לעשות זאת ולהוציא ספר".

הסיפורים של לימור מופיעים בספר "הכל אמת, נשבעת!" שיצא לאור לאחרונה בהוצאת ספרי ניב. זהו קובץ סיפורים קצרים שמתארים התרחשויות יומיומיות, שכמעט כולנו עוברים, מנקודת מבט הומוריסטית.  לא במקרה כתבו על הספר שלה: "לא זוכר מתי בפעם האחרונה צחקתי כך מקריאת ספר", "האירועים הקטנים והמעצבנים של החיים מקבלים גוון מצחיק", "שיעור בגישה בריאה לחיים" וגם "עצוב לי שהוא נגמר".

לימור, הכל אמת?

"הכל אמתי. כל מה שכתבתי, הכל מקרים שבאמת קרו. יש דברים מאוד מלחיצים ומתסכלים שקורים לנו בחיים. אני נתתי להם אינטרפרטציה הומוריסטית. הדמיון שלי עבד שעות נוספות בכל סיטואציה".

כשאת אומרת שנתת לאירועים פרשנות הומוריסטית, זה היה בדיעבד?

"ראיתי את הדברים באופן הזה באותו רגע. למשל, בסיפור "סמטאות הפחד" אני מתארת סיטואציה שאני נוסעת לחנוכת בית של ידיד בדרום תל אביב, ומוצאת את עצמי נוסעת בחושך באזור פחות סימפטי,  בסמטאות מאוד צרות, כשדלת הבית נפתחת ישר לכביש. באותו רגע נסעתי וחשבתי מה קורה אם מישהו יפתח את הדלת וימצא את עצמו מרוח על הטמבון. בתוך הפחד מצאתי את הרגעים של הצחוק. במצבים מתסכלים ומפחידים יש לי את השד ההומוריסטי שקופץ לפעמים ומונע ממני לפחד עד הסוף".

נראה שהתכונה הופכת את החיים ליותר קלים. מאיפה זה הגיע?

"זה מאוד מאפיין אותי. אבא שלי כזה. אני זוכרת סצנה כשהייתי בת 14 ואבא שלי שהתגורר באמסטרדם הגיע לביקור. אמרתי לו "אין לי שום דבר ללבוש". הוא הסתכל עלי במבט רציני ואמר, כאילו בכעס: "היום את לא הולכת לבית ספר, היום הולכים לקנות בגדים". כמה צחקתי. בשנייה הוא הפך את זה למשהו פתיר. אני שמחה שקיבלתי את זה ממנו. אני פשוט מעריצה אותו. זה משהו שגדלתי עליו. גם אמא שלי כזו, אמנם במינונים מתונים יותר. היא מאוד אופטימית, מאוד שמחה, תמיד צוחקת. התברכתי".

האם יש סיפור שאת מחוברת אליו במיוחד?

כולם היו בני. אבל יש לי קשר מיוחד לסיפור שסוגר את הספר, ד"ש מהעבר. יש בסיפור הזה נוסטלגיה כל כך מוחשית. זה סיפור יותר מרגש. יש לי חיבור רגשי אליו ובכוונה בחרתי אותו אחרון. המשפט האחרון בספר אומר "אני הייתי אמיתי, הכי אמיתי שאפשר". זה מתחבר לי עם השם של הספר, לכן בחרתי לעשות את הקלוז'ור עם הסיפור הזה.  אבל אני אוהבת את כל הסיפורים".

רבים מהסיפורים בספר עוסקים בהבדלי התרבויות בין הולנד לישראל. מתי חיית בהולנד? ובמה מתבטאים הבדלי התרבויות בין המדינות?

"אבא שלי היגר לאמסטרדם בשנות השבעים, כשהייתי ילדה בת 13-12. כל חופשה מבית הספר, אפילו קצרה, אבא שלי שלח לי ולשתי אחיותיי כרטיסי טיסה. בילינו המון באמסטרדם ובכלל בהולנד. אחרי שנישאתי טסנו לאמסטרדם וגרנו שם שלוש שנים. אני מאוד אוהבת את הולנד ואת ההולנדים. אני מתייחסת להולנד כמו אמא חורגת, אבל טובה. אחרי שלוש שנים בהן התגוררנו בהולנד חזרנו לארץ. הלכתי ברחוב ופתאום שמעתי צעקה. נכנסתי להלם תרבות. הייתי צריכה להתרגל שוב לצבעוניות, לרעש. בהולנד הכל שקט, פסטורלי, נעים, אנשים מאוד אדיבים. אצלנו אנשים יותר צבעוניים, יותר תוססים. אחרי שלוש שנים שהרדימו אותי שם הייתי צריכה להתעורר פה. אבל הסתגלתי מהר מאוד".

איזה מסר את רוצה להעביר לקוראים שלך?

אני חושבת שהומור הוא דרך בריאה ומופלאה להתמודדות עם מצבים מעצבנים ומלחיצים. יש לנו נטייה להיכנס למחשבות שליליות וללחץ, ואז אנחנו נכנסים ללופ. צריך לעשות הפסקה ולאלץ את עצמך לחשוב אחרת ולהשתמש בדמיון, להסיר את השכבות שמפריעות לנו לראות את הדברים החיוביים. דרך הספר אפשר ללמוד להסתכל על החיים בצורה הזו. החוט המקשר בין הסיפורים הוא הדמיון, לאן לקחת את הדברים. אני מקווה שמי שיקרא אולי יצליח להיכנס לראש שלי ולחשוב קצת אחרת. להבין שצריך לקחת את הדברים בפרופורציות הנכונות. אם אתה יושב בתור בדואר שעה וחצי, זה לא אסון. תסתכל מסביב, תסתכל על האנשים, תנסה להמציא עליהם סיפורים, לחשוב מאיפה הם באו, מה הם עשו. יש מצבים שאין לנו שליטה עליהם, אז כדאי לנסות להפיק מהם את המיטב. גם אם נצעק זה לא יעזור וזו לא הדרך. אם תבוא בגישה אחרת אז אולי זה יסתדר. וגם אם לא, לפחות נהנית מהדרך".