"המסע לאוסטרליה עזר לי להדליק את האור הפנימי שלי"

 

סימי שאואר | חדשות הספרות | פורסם ב 27.11.2022, 09:15

כשנישואיה של ענת נוה התפרקו, היא החליטה לעזוב את כל מה שהיא הכירה, להגשים חלום ישן ולצאת לטייל בקצה השני של העולם. זה הסתיים ברומן סוחף, במגורים באוסטרליה ובספר מעורר השראה, Rising from down under. בראיון פתוח לרגל צאת הספר היא מספרת על המסע ששינה את חייה, מסבירה למה לא להיות תלויים באהבה לאושרנו וממליצה לצאת למסע בגיל 50.

ענת נוה (63), מחברת הספר "Rising from Down Under" שיצא לאחרונה בהוצאת ספרי ניב, היא מאמנת אישית, מנטורית  ומנחת קבוצות להתפתחות אישית, אמא לשתי בנות וסבתא לשלושה נכדים, שחיה במושב קדרון עם בן זוגה אודי ונמצאת, לדבריה, בזוגיות מאושרת. ענת מספרת על עצמה שרוב חייה היא עשתה את המסלול הרגיל, כמו כולם. "על פניו נראה שאני בן אדם סטנדרטי וקונפורמי לכל דבר. ילדות רגילה, צבא, אוניברסיטה," היא אומרת. אבל אז הגיע המשבר בנישואיה השניים, ואיתו תחושת התקיעות שהובילה לגירושין. אחרי הגירושין ענת יצאה לטיול בניו זילנד ובאוסטרליה. בניו זילנד, בליל השנה החדשה, היא איחלה לעצמה להיסחף ברומן סוער עם אוסטרלי פנוי, גבוה  וצעיר ממנה, וזמן קצר לאחר מכן, זה בדיוק מה שקרה. במהלך טיול בניו זילנד היא התאהבה במייק, מטייל שפגשה, שענה על כל הדרישות (למעט העובדה שהוא לא היה גבוה במיוחד). עם שובם לאוסטרליה החל להתפתח בין השניים רומן סוער, שנקטע לבסוף כשהויזה של ענת פגה והיא נאלצה לחזור לארץ. שברון הלב התחלף בהמשך בהכרת תודה על הטוב שחוותה ובהבנה שהמסע הזה שינה את חייה והפך אותה למי שהיא היום. החוויה שעברה ענת גרמה לה לכתוב את הספר שעוסק בשנתיים המסעירות בחייה. "משהו בסיפור הזה היה חייב לצאת החוצה," היא אומרת.

“Rising From Down Under”
ספרה המופלא של ענת נוה
לרכישת הספר לחצו כאן

היתה לך איזושהי תחושת שליחות בכתיבת הספר?

"כן. רציתי לספר אותו בקול שלי לעולם, כדי שאנשים יוכלו להפיק ממנו משהו. לקרוא את הסיפור שלי זה נחמד, אבל אני רוצה שמי שיקרא יוכל  להזדהות, לקחת חלקים ולהגיד, "אולי אני יכול להשתמש בזה, אולי להסתכל על דברים אחרת". יש בסיפור המון רגעים אמיתיים של רומנטיקה, הרפתקאות, לנסוע לסוף העולם. אבל הספר הוא לא רק טיולים והרפתקאות," היא אומרת ומוסיפה:  "כשכתבתי את הסיפור, הייתי צריכה ליצור איזשהו נרטיב מעבר לסיפור האישי שלי. החוקר ג'וזף קמפבל כתב ספר שנקרא "הגיבור בעל אלף הפרצופים". הוא חקר את כל המיתולוגיות בעולם, ומצא שיש סיפור אוניברסלי, "מסע הגיבור", שקיים ביצירות ספרות רבות. במסע הגיבור יש הרבה הקבלה לסיפור שלי," אומרת ענת.

"מסע הגיבור מתחיל בסיטואציה שהגיבור חי בשגרת חייו ומשהו קורה. משבר, אתגר, או חוסר שקט שמאלץ לצאת מאזור הנוחות. במקרה שלי זה היה המשבר של פירוק הנישואים. היה דחף מאוד גדול לצאת למסע שיביא הקלה. ואז הגיבור פוגש איש קסם, דמות זרה, שנותנת לו סוג של אביזר קסום שהוא יכול להיעזר בו למסע המסוכן שהוא יוצא אליו. בסיפור שלי זה היה פול (אוסטרלי שפגשה במקרה בזמן שהיה בחופשה בישראל) בתפקיד הקוסם שמגיע משום מקום בדיוק כשאני צריכה. הוא הזמין אותי לאוסטרליה כקרש קפיצה לטיול בניו זילנד עליו חלמתי שנים רבות. המסע הוא המעבר מהעולם הידוע והמוכר לעולם לא ידוע ולא מוכר. יש תחנה שהגיבור נכנס למערה וצריך להילחם עם השדים והדרקונים. אלה הם השדים הפנימיים שלנו. יש משהו שמערער את יסודות הקיום ובכל זאת הגיבור נלחם, מתגבר עליו ומנצח. כשזה קורה הוא עובר טרנספורמציה. הוא חוזר לחיים השגרתיים אבל הוא חוזר בן אדם אחר. הוא חוזר ומספר את הסיפור שהוא הפיק ממנו משהו כדי לחלק עם העולם. הסיפור כתוב לפי הנרטיב הזה. כולנו עושים מסעות גיבורים בחיים שלנו. כל הזמן. לא צריך לנסוע לאוסטרליה. בכל סיטואציה משברית יש יציאה למסע. עכשיו אתה נלחם עם הפחדים העמוקים ואז אתה תנצח ותחזור אחר לחיים שלך. כל הסיפור בנוי על הנרטיב הזה וזו גם הסיבה שרציתי להוציא אותו."

באיזה אופן את חושבת שהמסע תרם להתפתחות שלך?

"כל הסיפור של מסעות זה משהו שנמצא בדמי. בכל פעם שעמדתי בצומת דרכים בחיים, יצאתי למסע. מסעות עוזרים לי לפענח דברים, לגלות. אבל זו היתה הפעם הראשונה בה נסעתי לקצה השני של העולם. אני אדם של אנשים. תמיד עסקתי בטיפול, ניהול והדרכה ותמיד הייתי מוקפת באנשים. אחד הכינויים שהוצמדו לי במשך השנים על ידי חברים ומטופלים הוא 'מדליקת הפנסים'. קיבלתי כישרון, יכולת לזהות אצל אדם את הנקודה הכואבת או החוסמת ולעזור לו להדליק את האור הפנימי כדי שהוא יוכל להמשיך ללכת לבד. בסוף הצלחתי להדליק את האור הפנימי שלי". ענת מוסיפה: "במסע היו הרבה דברים מפתחים ומגדלים, עברתי חוויות עמוקות מעבר לעובדה שנסעתי לבד, בלי להכיר אף אחד, לקצה השני בעולם. באוסטרליה לימדתי יהודים עברית, התנדבתי במרכז של אנשים עם מוגבלויות. הצלחתי להדליק את האור הפנימי שלי, אבל רק בדיעבד. הרי לא רציתי לחזור. התובנות שאני חולקת בסוף הסיפור היו פוסט פקטו."

מה התובנה הכי גדולה שקיבלת מהמסע?

"יש משפט שאומר –  The only way out is in. בסופו של דבר המהות היא לעשות מסע פנימה. יש פה תובנה מאוד גדולה שצמחה מהמסע. ההבנה שאני צריכה לחיות את החיים שמתאימים לי. אני לא יכולה לחפש את מקורות הכוח שלי בחוץ. זה נחמד שמעריכים אותי, שאוהבים אותי, אבל אני צריכה להיות מאוד נאמנה לעצמי. כשאתה תלוי באנשים אחרים כדי לקבל אהבה הערכה ומשענת, זה מועד לפורענות. אני לא יכולה להיות תלויה באהבה לשמחת החיים שלי, לאושר שלי. אני צריכה להיות מקור האור שלי, ואז להאיר החוצה. אי אפשר לנטוש אותי, אלא אם אני נטשתי את עצמי ואת הכוחות שלי. אם אני מחוברת לעצמי וטוב לי עם עצמי אז כל חיבור יכול להתעצם. אנחנו חיים בחברה שמאוד מקדשת את התלות ומעצימה אותה. היא לא מאפשרת לנו להיות מי שאנחנו. כל הקטע שאת צריכה גבר בשביל להיות מוצלחת זה קשקוש בלבוש. זה עושה לנו עוול כבני אדם, לא רק כנשים. כל בן אדם ראוי שיהיה לו משל עצמו. קודם כל לעצמך. אם אין אני, אין אנחנו. היום אני קודם כל ענת. פעם הייתי נותנת לכולם, ולמי לא נשאר? זו לידה מחדש שעברתי."

את אומרת שלא רצית לחזור לארץ. מה גרם לך לחזור?

"כשיצאתי לאוסטרליה בפעם השנייה (ס.ש: לאחר כמה חודשים באוסטרליה ענת חזרה לארץ לרגל חתונת בתה ולאחר מכן שבה לאוסטרליה) חשבתי שאני הולכת לבנות לי חיים באוסטרליה. נאלצתי לחזור לארץ כי תוקפה של הוויזה שלי עמד לפוג.  ניסיתי להישאר בכל מיני דרכים כמו ויזת עבודה או לימודים, ואפילו נפגשתי עם עורכי דין שמתמחים בהגירה, שאמרו לי שאני חייבת לחזור לארץ ולהיות לפחות שנה מחוץ לאוסטרליה. לא רציתי לעזוב. בסוף מה שהשאיר אותי בארץ זה החיים. הבת נכנסה להריון, החיים פה נתנו לי להבין שזה הבית שלי. וגם הבנתי שאני לא יכולה לחיות עם מייק שם, בזוגיות. זה היה רומן, זה אולי מה שאתה מתאווה לו אבל זה לא מה שאתה זקוק לו. היום אני חושבת שאם הייתי נשארת שם הייתי יכולה להפסיד את חווית הגידול של הנכדים ולא הייתי יודעת מה אני מפסידה. היום אני מבינה שהייתי צריכה לחזור בזמן שחזרתי."

בספר את מתארת משבר אמון גדול מול מייק, שהתרחש זמן קצר לפני חזרתך לישראל. למרות זאת המשכת עם מייק כרגיל ואף המשכת לראות את עתידך איתו באוסטרליה. איך את מסבירה את זה?

"זה היה הדרקון הכי גדול שהייתי צריכה להתמודד איתו. זה מאוד כאב, זו היתה פגיעה אנושה. אבל משהו בפנים אמר לי שיש בהיסטוריה שלי עניין לא פתור עם  בגידה ונטישה. בתרבות שלנו זה סיפור מאוד גדול ומי שעובר על זה לסדר היום נחשב טיפש. לי היה ברור שעכשיו יש לי הזדמנות אחת ולתמיד לגמור עם התחושה האיומה של הפגיעות. אני צריכה לעקור את זה מהראש. אמרתי לעצמי שהזמן שלי באוסטרליה קצוב. אני יכולה לשחק את הפגועה ולהישאר  עם הטעם המר ולהישאר תקועה. לחלופין, החלטתי שעכשיו אני לא מתעסקת בזה. אני ממשיכה את הזרימה של החיים ואחר כך מטפלת בזה מהשורש. אני כל כך מאושרת שמצאתי  את העוז והמשכתי.  כך הרגשתי שאני נפרדת מבחירה חופשית ולא בורחת. עד אז האוטומט שלי במצב כזה היה שאני ישר בורחת ולא רואים אותי ממטר. הפעם החלטתי שאני בוחרת איך אני עוזבת את הבמה. אחר כך עשיתי על זה עבודה רגשית והיום יצאתי לחופשי. אם אתה בורח, לא ניצחת את הדרקון. הייתי מוכנה להסתכל בעיניים לדרקון ולהגיד לו "אני אטפל בך אחר כך", וזה מה שהציל אותי.

הסיפור שלך כרוך בחשיפה מאוד גדולה. לא חששת מזה?

"אני אדם מאוד פרטי. על החיים הפרטיים שלי אני שומרת מאוד בקנאות. אבל משהו בסיפור הזה היה חייב לצאת החוצה, ובשביל זה אני מוכנה לשים את עצמי במרכז הבמה ובאופן מטפורי להתפשט. התלבטתי עד איזו רמה לחשוף, וקיבלתי אומץ. זו הבנה שאין בזה שום רע, אין בזה שום בושה, אין בזה שום דבר שמעמיד אותי באור לא נעים. זה חלק ממי שאני. זו מי שאני וזה הסיפור שלי. הייתה לי התלבטות לאורך הכתיבה אבל בסופו של דבר אני מאוד שלמה עם מה שכתוב והאופן בו הוא כתוב."

איך הגיבו האנשים שכתבת עליהם? חשפת פרטים מאוד אינטימיים ולא תמיד כולם מתוארים באופן מחמיא

"יש דמויות בסיפור שלא ביקשתי את רשותן, אבל בייעוץ משפטי נאמר לי שאם אני משנה את השמות והפרטים המזהים, אז זה בסדר. עם מייק, הגיבור המשני של הסיפור, אני בקשר עד היום. זו כבר לא אהבה רומנטית, זה חיבור אנושי. כשהתחלתי להשתעשע עם הרעיון של לכתוב את הספר, הוא הגיב בהומור האופייני לו: 'מעולה, תכתבי את הסיפור. יעשו מזה סרט הוליוודי. אני רק מתלבט מי ישחק אותי – בראד פיט או ג'ורג' קלוני.' מייק מלכתחילה רצה להופיע בשמו האמיתי. הוא אמר שהוא לא חוזר בו מכלום. אבל כאשר שלחתי אליו את הטקסט המקורי, הוא קצת נבהל. הוא ראה שלא הכל מחמיא לו. היו שם שלושה אירועים שהוא כיבד את זכותי לכתוב כי זו האמת, אבל הרגיש לא בנוח. אז הסכמנו בינינו שאשנה את שמו, אפיזודה אחת הורדתי, את השנייה עידנתי ואז הוא אישר."

ואיך אודי בן זוגך הגיב?

"הוא מכיר את הסיפור לפני ולפנים עוד לפני שכתבתי אותו. נתתי לו לקרוא את הספר רק עכשיו. הוא לא הופתע משום דבר. אני לא חושבת שהיה לו קל לקרוא, אבל אלה החיים שלי. זה עושה אותי את מי שאני והוא אוהב אותי כמו שאני. הוא גם מנחה את ערב ההשקה של הספר, ההשתתפות שלו היא אקטיבית והוא עושה את זה באהבה גדולה."

למה בחרת לכתוב את הספר באנגלית?

"אנגלית היא לא שפת אם שלי אבל אני כותבת וקוראת ומדברת ברמת שפת אם. כל הסיפור התנהל באנגלית. כל המוזיקה של הסיפור היא באנגלית. הרגשתי שתרגום הסיפור יוציא את המהות שלו. כל המשמעויות של ההבדל התרבותי, שחלק ממנו מתבטא בשפה, הכל היה באנגלית. יחד עם זאת, הסיפור כתוב באנגלית פשוטה ולא מורכבת. קיבלתי משובים מאנשים שאינם בקיאים בשפה שקראו את הספר ללא קושי.

הרבה אנשים חולמים לעזוב הכל ולנסוע לקצה השני של העולם. בין שאר המחסומים שעומדים בפניהם, נמצא גם המחסום הכלכלי. איך הצלחת להתגבר עליו?

"אני בטוחה שלאדם נורמלי זה נשמע שאיבדתי את זה. התקציב לנסיעה  היה ממכירת הבית לאחר הגירושין, שרפתי את הכסף של הבית עד השקל האחרון. כולם אמרו לי לקנות דירה, לשמור את הכסף לביטחון. אחרי שהתגרשתי בפעם הראשונה היה לי חשוב שלבנותיי יהיו קורת גג וביטחון. אז קניתי דירה ושילמתי משכנתא. אבל אחרי שהן גדלו כבר לא הייתי צריכה קורת גג. החלטתי שאני עושה מה שאני מתאווה לו. אם היום הייתי ניצבת לפתחה של אותה החלטה, לא הייתי משנה כלום, למרות שזה נראה לאנשים מאוד לא אחראי.  כאילו שיש איזה ביטחון או ודאות במרוץ הזה. גם אני הייתי במרוץ הזה. היום אין לי בית, אני ואודי גרים בבית שכור. במקום לאסוף חומר, נכסים, אספתי חוויות שיהיו איתי עד יום מותי."

את ממליצה לצאת לטיול בגיל 50?

"בעיני יש משהו מאוד מסעיר בלעשות את זה בגיל הזה.  עשיתי וי על כל מה שהייתי צריכה, עכשיו אני יכולה לחיות את החיים כמו שאני רוצה. יש לזה המון יתרונות מאשר לעשות טיול בגיל 20 כשאתה לא מחובר לעצמך. בגיל מבוגר אתה מחבק את החוויות ומכניס אותן לתוכך ממקום של בשלות."