החיים זה לא דיסני
סימי שאואר | חדשות הספרות | פורסם ב 02.11.2022, 17:00
כמו רבים מבני דור ה-Y, שירי מלודי מילר, מחברת הספר "בלגן בחצאית", גדלה על הסרטים של דיסני עם המתיקות והרומנטיקה, אבל המציאות טפחה על פניה. בראיון לרגל צאת ספרה היא מסבירה למה בני דור ה-Y יצאו קצת דפוקים (ואיך יוקר המחיה קשור לזה), למה צריך לעבוד קשה בשביל להיות מאושרים וממליצה לכולם לא לקחת את החיים יותר מדי ברצינות.
איך נראים החיים של רווקה תל אביבית לקראת שנות השלושים לחייה? ספרה של שירי מלודי מילר, "בלגן בחצאית", שיצא לאחרונה בהוצאת ספרי ניב, מנסה לענות על השאלה הזו. על הכריכה האחורית של הספר כתוב: "ג’יין, לקראת גיל 30, חזרה מהג’ונגל עם לב שבור, הפרעות אכילה והמון פחדים. וכל זה למה? כי טרזן, מי שהיה אמור להיות איתה לנצח נצחים, עזב אותה הבן-אלף. חשבתם שהסיפור נגמר אחרת? כן, גם אני חשבתי".
שירי (33) היא מעצבת פנים, רווקה תל אביבית ממש כמו ג'יין, גיבורת הספר שלה, ועכשיו גם סופרת. "מאז שהספר יצא אני מאוד רוצה להיכנס לעולם הכתיבה, אבל גם גיליתי כמה הוא קשה. מאז הספר אני יותר משתעשעת בכתיבה קצת אחרת, מנסה לכתוב בכל מיני סגנונות. נהייתי גם אשת שיווק על הדרך כי חייבים לשווק את הדבר הזה".
הספר מבוסס על החיים של שירי, אבל הוא לא אוטוביוגרפי. "ההשראה היא מסיפור החיים שלי, אבל כמובן שיש דברים שהגזמתי, הקצנתי והמצאתי", היא מספרת ומוסיפה: "הספר נכתב בעקבות פרידה מאוד קשה שחוויתי. אומרים שצריך לתת לזמן לעשות את שלו. אבל אני לא בן אדם רגיל ואצלי הזמן לא עשה את שלו, אני עושה את שלי. לקח לי הרבה זמן לצאת מהסיפור, עד שהגיעה הקורונה והרגשתי שאני חייבת להוציא אותו לאור. הקורונה אמרה לי: שבי בבית ותכתבי. התחלתי לכתוב וזה התגלגל לספר".
וזה עזר לך?
"וואו, כן. לכתוב זה הפסיכולוג הכי הטוב בעולם. זה עשה לי סגירת מעגל בצורה מאוד יפה ועדינה. זה היה מסע מאוד מרגש", היא אומרת ומוסיפה: "אחד הדברים הטובים שהספר עשה הוא שהוא הוריד אותי לקרקע. קראתי את העותק שמש וראיתי את עצמי מהצד וזה הפיל כמה אסימונים".
יש הבדל בין לכתוב לעצמך למגירה לבין לפרסם ספר שמספר את הסיפור שלך. איך זה התגלגל?
"לא התכוונתי שזה יקרה. קודם ישבתי וכתבתי הכל, אבל פתאום הבנתי שכל מה שעברתי יכול לצאת אחלה בפרספקטיבה של סיפור. יש עוד המון שחווים דברים קשים. ברגע שאתה כותב משהו ומישהו אחר מזדהה, אז זה היה שווה את זה. כשהבנתי שאני כותבת ספר רציתי להכניס את כל הנושאים שמדברים אלי, את ההקבלות לדיסני, את הנושא של דימוי גוף, מציאת עבודה, חלק מהבעיות של דור ה-Y. זה דור שמחפש ולא מוצא, צריך להבין למה הוא לא מוצא. חיפשתי את הקול הזה. חיפשתי ספרות נשית שתביא קול אמיתי ולא מתנצל. סופרת שתגיד באמת מה היא חושבת, ולא ממש הצלחתי למצוא. אני תמיד מחפשת את המישהו שידבר אלי. רציתי שמי שיקרא את הספר ירגיש שהוא יכול להזדהות עם הדמויות. בגלל זה כתבתי את הספר בשפה יומיומית, שירגיש כמו שיחה עם חברה".
אני טרזן, את ג'יין
הספר מתחיל בהקבלה לסרטי דיסני, שמעוררים בשירי אמביוולנטיות – היא מכורה אליהם, היא הראשונה שתרוץ לקולנוע לראות אותם, אבל היא גם מפנה אצבע מאשימה אל עולם הערכים של דיסני, שמדבר על אהבה שמתחילה במבט אחד ונמשכת לנצח, ועל נסיכות יפהפיות עם שמלות מנופחות שמחכות לאביר שיבוא להציל אותן. בספר היא כותבת: "ואני, ילדה נאיבית שמסרבת להתבגר, השתדלתי לנסות לחקות את השיטות שלהן. אלא שבמציאות זה הרבה פחות חינני. ניקיתי את הבית, נרדמתי, שרתי ליונה שבורת כנף שנפלה אצלי במרפסת, אכלתי תפוח מקולקל, הסתגרתי בחדר, יצאתי עם גיבן ג'ינג'י והלכתי לאן שהרוח הובילה אותי ומצאתי את עצמי במאחורה של סופרמרקט, איפה שהצחנה של כל הירקות והדגים המקולקלים. זה הכי אקטיבי שהצלחתי להוציא מעצמי וכתוצאה מכך אני לא באנגליה ואהבה, עדיין אין".
שירי מוסיפה: "ילדי דור הדיסני שגדלו כמוני על סרטי דיסני קצת נדפקו במובן הרומנטי. אני למשל עושה רומנטיזציה על רוב הדברים. צריך להאשים בזה מישהו. את ההורים שלי אני לא אאשים בזה. אז נאשים את דיסני", היא צוחקת.
את מדברת על ההקבלות לדיסני. למה בחרת דווקא בטרזן וג'יין כדי לתאר את הזוגיות שלך?
"זה נולד מהתחושה הזו בתחילת מערכת יחסים שהכל נראה קסום ויש פרפרים בבטן. ההתאהבויות של גילאי העשרים הן מתוקות וקסומות וזה נראה כמו קטע מסרט. במיוחד טרזן וג'יין שזה שני עולמות שנפגשים. הגענו מעולמות מאוד שונים – אני הייתי ילדת עיר והוא ילד כפר, אני מרעננה, אותו הכרתי בראש פינה, שם הנוף וסוג האנשים הם אחרים".
עדיין יש בך קצת מג'יין?
"ג'יין היא מיקס של מי שהייתי פעם, החוויות שלי והמחשבות. היא חלק ממני ותמיד תהיה. אני בשיח איתה, מדברת איתה כל הזמן. לפעמים אני דואגת לה כמו אמא, אני רוצה שהיא תתבגר, תבין, לא תחווה יותר חוויות קשות. אני מנסה להיות מהצד ולשמור עליה".
האושר דורש תחזוק אינסופי
הספר מתחיל בסיפור אהבה, אבל מהר מאוד מגלים שהרבה יותר מחיפוש אחר אהבה, הספר עוסק בחיפוש אחר האושר. את חושבת שצריך אהבה וזוגיות בשביל להיות מאושרים?
"השאלה הזאת ממש במקום בתקופה הזאת כי שוב לצערי אני אחרי פרידה. כמו שיש אנשים שהם בין עבודות, אני מרגישה שאני בין פרידות. כרגע אני בחיפוש ובהבנה שצריך להיות מאושרים מעצמך ולא מהדברים החיצוניים. אני מאמינה שזה נכון אבל האמת היא שאני עוד לא שם. אבל גם כשאני מתרסקת, ואני מתרסקת, אני תמיד אקום ותמיד אתקוף את זה מחדש, עד שיהיה לי טוב".
בסוף הספר, ג'יין פוגשת את האושר, והוא מדבר על הקולגות שלו כמו הכעס והפחד ואומר: "אנחנו תבלינים, כולם קיימים וחשובים לארוחה, אבל הסוד הוא במינונים". האם את מצליחה לראות את הדברים ככה היום – להבין שהאושר שם גם כשהיה יום רע ולקבל בברכה את הכעס והפחד כי הם גם חשובים?
"ככל שעובר הזמן אני יותר מפוייסת עם הדבר הזה. יש ימים שהם אובר קשים ויש ימים יותר קלים. אני מאוד שחור או לבן, אין לי הרבה אמצע בחיים. מבחינתי זה או להיות או לחדול. כל עוד אני פה אני עושה הכי הרבה בשביל ללמוד ולפתח את עצמי. יש הרבה טוב ורק צריך לבחור לראות אותו".
איזה תובנות יש לך על אושר היום? יש לך מתכון לאושר?
"מנקודת המבט שלי היום, אני חושבת שאין נוסחה ברורה לאושר. יש תקופות שאתה יותר מאושר ותקופות שאתה פחות. אושר זה תחזוק אינסופי. אתה חייב להיות אקטיבי, ללמוד, לצאת מאזור הנוחות שלך. האושר הוא תוך כדי תנועה. אין נקודה שהגעת אליה ואתה מאושר וזהו. צריך לעשות דברים למען האושר".
ומה את עושה בשביל זה?
"אני קוראת המון ספרים, אני שומעת הרצאות. נהייתי מיני חוקרת מוח – אני קוראת ספרים על הכימיה במוח, להבין למה אני מגיבה בצורה שאני מגיבה. הכל עניין של תודעת גוף נפש, אני עושה סדנאות, כל הזמן מנסה ללמוד ולהתפתח, לעשות מיינדפולנס ומדיטציות. אני מתנסה בדברים שבחיים שלא חשבתי שאעשה ופעם נראו לי היפיים מדי. הנה עוד קלישאה, חיים רק פעם אחת וצריך לנצל כל רגע".
החיפוש התמידי אחר האושר, הוא לא קצת מעייף? הרי תמיד אומרים שכשמחפשים משהו הרבה זמן לא מוצאים אותו אבל כשמרפים הוא מגיע מעצמו. אולי גם עם האושר זה עובד ככה?
"החיפוש הוא מלא תסכולים, מלא אכזבות, מלא קושי, אבל הוא גם מסע מלא בטוב שמאפשר לנו לגדול. אני אישית, אם אני אשב ואגיד: 'האושר יבוא, הוא יכה לי בפנים', הוא לא יבוא. כי אני אהיה קהת חושים. אני אהיה בדיכאון. כשאני עושה, דברים, פוגשת אנשים חדשים, זה כבר עושה טוב", היא אומרת ומוסיפה בצחוק: "לגבי מציאת אהבה, לעומת זאת, זה מאה אחוז תסכול כשמחפשים, כנראה שזה עניין של מזל נטו".
הדור שלנו נמצא במאבק אחד תמידי וזה לא מה שהופך אותנו למאושרים
שירי אמנם אומרת שאין לה נוסחה לאושר, אבל כשאני שואלת אותה מה המסר שלה לקוראים, היא אומרת:
"החיים שלנו מאוד לא צפויים. אנחנו מתנהלים לפי דפוסים של מה שחווינו בעבר. בעיני הכי הכי חשוב זה תשתית של אנשים טובים סביבך. שתהיה לך סביבה עוטפת ותומכת שמצד אחד תגיד לך הכל בפנים ומצד שני תתמוך בך כשאתה נופל. וגם הומור הוא מאוד חשוב. הוא מציל. אל תקחו את עצמכם יותר מדי ברצינות".
היא גם מיישמת. בכתיבה קולחת, שנונה ומשעשעת מציבה שירי מראה לבני (ובעיקר בנות) דור ה-Y והנושאים שמעסיקים אותם: החיפוש המתמיד אחר אהבה וזוגיות, מעבר בין עבודות ודירות, החיים על הקצה, הצורך בריגושים ובמסיבות ובעיקר המסע בחיפוש אחר האושר.
את אומרת שדור ה-Y מחפש ולא מוצא. את כבר מצאת?
"עדיין לא מצאתי. אני מתבלבלת עוד יותר ככל שהזמן עובר, אבל נפתחים יותר ערוצי חיפוש. בתהליך של ההחלמה וכתיבת הספר יותר חיפשתי את התשובה מבחוץ, מאנשים, יצאתי לדייטים, לא מצאתי מה שרציתי אבל מצאתי הרבה הרבה כאב. היום אני מבינה, וסליחה על הקלישאה בשקל, שהחיפוש צריך להיות מבפנים, דרך פסיכולוגיה, ריטריטים במדבר – אלו דוגמאות מהדברים החוקיים", היא צוחקת.
למה את חושבת שאת, כמו רבים מבני הדור שלך, נמצאת במקום של חיפוש תמידי וחיים על הקצה?
"העולם עבר הרבה שינויים דרמטיים בהמון תחומים. אני לא איזה דוברת של הדור הזה אבל אני רואה את המאבק של רובנו ללמוד, לעבוד, להתחתן, לקנות דירה, לחסוך כסף, במילים פשוטות – להתקיים בכבוד.
יש כאן קושי, הדור שלנו מהיר וחכם ויש לנו המון מה לתת. התחושה הכללית היא שמקבלי ההחלטות ואנשי מפתח בדרגות בכירות לא מסונכרנים איתנו. צריך להבין שיש מחירים נפשיים כבדים להיות עכבר קטן בכל מירוץ העכברים הזה וצריך איזון. הספר שלי מביא גם את הסוגיה הסופר חשובה הזאת, לראות את האתגרים מנקודת המבט שלנו, בצורה הכי כנה שיש.
חשוב לי להוסיף שאני גם רואה את הפאקים של הדור שלנו, יש תחושה של FOMO קשה, אני מניחה שגם כתוצאה מהרשתות החברתיות. בוא נגיד שהייתי שמחה אם היו לנו יותר סבלנות ואורך רוח להיות עד הסוף בדברים, לתת צ'אנס אמיתי למשהו טוב בהתהוות. צריך לזכור שלא כל הנוצץ זהב ותמונה של חיוך באינסטגרם יכולה לפעמים להסתיר מאחוריה בכי בחיים באמיתיים (אלוהים יודע שגם אני חוטאת בזה גם מדי פעם). בסך הכל אנחנו מה זה חמודים ומגיע לנו טוב לנצח נצחים. וכן כן אמרתי נצח (שזה מושג של דיסני) בלי לפחד".
אז מתי היית מעדיפה לחיות – בדור שלך או בדורות קודמים, שבהם היו פחות ריגושים והכל היה פשוט יותר?
"לא זה ולא זה", היא צוחקת. "מעדיפה להיות היפית מוודסטוק".
"בלגן בחצאית"
שירי מלודי מילר
